Andy Was Wrong על אוף מונטריאול

Andy Was Wrong על אוף מונטריאול

לפני שנתיים Of Montreal הגיעו לארץ להופעה אחת בבארבי ונתנו לנו אירוע בלתי נשכח. הסטליסט היה מגוון, האפקטים היו מדהימים והביקורות שפורסמו למחרת שיבחו בהתאם. יחד עם כל זאת, נדמה שהקהל הישראלי לא יודע כמעט דבר על הלהקה הזו, מלבד אותם אנשים שנמצאים כבר שנים רבות בסצינה הפסיכדלית. בצדק. קשה לעקוב אחרי הרכב שהחליף לא פחות מ-18 חברים והוציא 12 אלבומים בפחות מ-20 שנות קיום.

ב-10 במרץ נזכה לראות את ששת המופלאים מג'ורג'יה, בהובלת קווין בארנס הנצחי (עוד עליו – בסוף), בהופעה שנייה בארץ באדיבות נרנג'ה שהביאה אותם לכאן גם ב-2012. הפעם הם באים בעקבות האלבום החדש שלהם, Lousy with Sylvianbriar (שיצא באוקטובר האחרון) וזו הזדמנות לא רעה להכיר את היסטוריה של אחת הלהקות שיהיה לכם קשה להוציא מהראש בזמן הקרוב. אנחנו מצפים להופעה מסחררת ועשירה בשירים משלל האלבומים גם הפעם, אז על מנת להתכונן – הכנו לכם תקציר של אחת הלהקות המרתקות והמגוונות בעולם. אוף מוטריאול – הטיימליין.

1997 – 1998

ב-1996 הוקמה אוף מונטריאול כחלק מקולקטיב ״אלפנט 6״, שבו היו חברות גם להקות דוגמת ניוטרל מילק הוטל. ב-1997 הלהקה הצעירה הוציאה אלבום בכורה, Cherry Peel, שאופיין בצלילי לו-פי וטקסטים מגוחכים לעיתים. הסאונד היה מתקתק, הבלדות היו קליטות (סממן היכר של אוף מונטריאול גם היום) אבל האלבום עורר מעט עד אפס תשומת לב. The Bedside Drama: A Petite Tragedy, שיצא שנה מאוחר יותר, ממשיך את אותו הכיוון המוזיקלי של קודמו, ללא שינויים דרסטיים. למעשה, ללא שינויים בכלל – חברי ההרכב נשארו אותם חברים ואפילו הקו העיצובי של העטיפה נשאר זהה.

1999

רגע לפני המיליניום שחררה אוף מונטריאול את The Gay Parade, אלבום הקונספט הראשון של הלהקה שכונה מאז ״הסרג'נט פפר של האינדי פופ״. לעומת קודמיו, The Gay Parade מלא צלילים והיווה שינוי מוזיקלי ראשון. לפתע התווספו לחגיגה אורגן ושלל צלילים מעט יותר תעשייתיים שישכיחו את הכבדות האקוסטית ששרתה על שני האלבומים הראשונים. זה גם האלבום הראשון שעוצב בידי אחיו של ברנס, דיוויד, שעיצב מאז את כל העטיפות של אוף מונטריאול.

2000 – 2002

Coquelicot Asleep in the Poppies: A Variety of Whimsical Verse ההזוי מ-2001 המשיך את הכיוון, בעוד Aldhils Arboretum (עם העטיפה הסמי-מיתולוגית) מ-2002 עשה שינוי: לא עוד אלבום קונספט אלא אוסף סינגלים – כל שיר באלבום סיפר סיפור אחר, מנותק מקודמיו. מוזיקלית, שניהם המשיכו את הקו של The Gay Parade. חרף העובדה שאוף מונטריאול שיחררה עד אז 5 אלבומים, היא עדיין נשארה בסך הכל אנונימית עבור הקהל הרחב בסצינה האלטרנטיבית.

2004 – 2005

כש-Satanic Panic in the Attic יצא ב-2004, הגיע עמו השינוי המשמעותי ביותר בסאונד של הלהקה עד אז אשר קיים עד היום. המוזיקה הפכה להרבה יותר אלקטרונית, על אף שעדיין היה שימוש מרובה בגיטרות. השילוב של השניים בנוסף למתיקות שאפיינה את השירים נתנו לאלבום תחושה פסיכדלית והכניסו את הלהקה לז'אנר שטרם תפסו בו חלק, ונדמה שלפתע זה מתחיל להצליח, שאוף מונטריאול מגיעים לאוזניים חדשות. Disconnect the Dots, השיר הפותח של האלבום, זכה לפרגון מהותי בתנ"ך האינדי פיצ'פורק (שמיקם אותו ב-2009 במקום ה-260 ברשימת 500 השירים הטובים של שנות ה-2000).

The Sunlandic Twins מ-2005 לקח את הכיוון האלקטרוני של קודמו עוד שלושה צעדים קדומה, והציע מקצבים חדשים לצד המלודיות הממכרות והמוכרות שמאפיינות את ההרכב.

2007

סוף סוף זה קרה. באלבומם השמיני, ?Hissing Fauna, Are You the Destroyer, פרצו אוף מונטריאול לתודעה. המאסטרפיס הזה, אלבום פסיכודלי אלקטרוני גאוני שנע בין כיף לשיגעון, הכניס את אוף מונטריאול למספר רשימות סוף שנה מכובדות ביותר ולמקום ה-2 במצעד האלבומים האלטרנטיבי של בילבורד (ו-72 בטופ 200 הכללי). עם רצועות יפיפיות כמו The Past Is a Grotesque Animal, רבים מחשיבים את האלבום הזה לטוב ביותר של הלהקה עד כה. אם יש אלבום עבר שנזכה לשמוע קטעים רבים ממנו בהופעה, זה כנראה האלבום הזה.

2008 – 2010

Skeletal Lamping, כמו גם False Priest, ממשיכים את אותו הכיוון אך עדיין מוצאים מקומות חדשים להתפתח אליהם. נדמה שהתקופה של סוף העשור הקודם היתה פורייה במיוחד עבור אוף מונטריאול, וכל שלושת האלבומים הללו זכו לביקורות משבחות ולפתע הכניסו את הלהקה למחוזות חדשים ולאוזניהם של קהלים חדשים. שני האלבומים גם זכו לעטיפות נהדרות ו-False Priest כלל שני דואטים עם ג'אנל מונה ואחד עם סולנג' נואלס (אחות של, למי שאיכשהו פספס). חוץ מזה, הוא יצא גם על קסטה. מה יכול להיות רע באלבום שיוצא על קסטה?

2012 – 2013

Paralytic Stalks הגיח לעולמנו ב-2012, ולא זכה לאותה הצלחה מסחררת (יחסית) של שלושת קודמיו, וגם לביקורות מעורבות וטובות פחות מקודמיו. אך הוא היה האלבום שהביא את אוף מונטריאול לראשונה לארץ אחרי 16 שנות קיום כחלק מטור עולמי רחב. כך או כך, הנפילה הקטנטנה הזו לא הכניעה את השישייה, ובאוקטובר הם הוציאו את אלבומם האחרון Lousy with Sylvianbriar, שבעיני יוצר מאין איזון יפיפה בין החומרים הראשונים של ההרכב לבין העולם החדש שהם יצרו. אתם מוזמנים לשפוט בעצמכם את הסינגל הראשון מתוכו ואחד השירים המוצלחים ביותר באלבום – Fugitive Air. רק מזהירים מראש – אולי תיתקלו באיבר מינו המקפץ של קווין בארנס בשלב כזה או אחר…

זו הזדמנות לא רעה לספר בקצרה (אבל ממש בקצרה, כי חבל להרוס) על התופעה שנקראית קווין בארנס. מדובר באדם שנושם במה, תיאטרון ואמנות ומביא את כולם איתו להופעות. עם חזות מינית מבלבלת (יש אפילו אלטר אגו, גבר שחור קרוס דראסר שעונה לשם ג'ורג'י פרוט'), שפע של צ'ארם ומגוון תנועות אגן שונות, הוא נותן לקהל הופעה של פעם בחיים, ללא קשר לגודל הבמה עליה הוא מופיע. רק בשביל זה שווה להגיע.

אז כן, 12 אלבומים זה הרבה לשנן. כמעט עשרים שנות פעילות זה הרבה לכל מאזין, בטח חדש. אם הייתם בפעם הקודמת שלהם פה, אתם ממש לא צריכים שנזמין אתכם לבוא. אבל אם לא חוויתם אותם בפעם הקודמת, לא כדאי לכם לפספס עוד הזדמנות פז. אולי לא תקפצו ותדקלמו כל מילה מכל שיר, אבל לפחות תהיו חלק מהמסיבה הכי שווה בת״א, לערב אחד בלתי נשכח. על זה אנחנו מוכנים לחתום.

אוף מונטריאול יופיעו בבארבי ב-10 במרץ. יחממו: אומללה, שהוציאו לכבוד המאורע סינגל חדש ומעולה מ-EP חדש. כרטיסים פה ומרתון ברדיו הקצה פה. וגם מיקסטייפ בנזונה לקראת ההופעה.

מאת: Andy Was Wrong, מגזין מוסיקה ישראלי עצמאי.